למי שיצא לנסות להרדים תינוק כשהתינוק חולה, יודע שזה יכול להיות אתגר ממש לא פשוט.
אחת החוויות הרוחניות שחוויתי הוא מול האתגר הזה.
להרים תינוק כ"כ הרבה זמן זה כואב, הגב כואב, הידיים כואבות, וכשעובר עוד רבע שעה והתינוק לא נרגע זה קשה.
יש תפר דק כזה שנעים בו בין לוותר ולבקש החלפה, או להתערער ולחשוב שהתינוק לא עייף בכלל, לבין ההחלטה המוחלטת שעכשיו התינוק הולך לישון.
יש דו שיח פנימי בכלל ביני ובין עצמי, יש מאבק בין הרצון לוותר, פשוט כי הכוחות אוזלים.
ומה שעזר לי, זו תפילה.
התפילה יוצרת מרחב מופלא של רכות.
אני בן אדם חילוני לחלוטין, אבל לתפילה יש הרבה מקום החיים שלי, אני חושבת שהתפילה מסייעת להתמלא בכוחות של עצמי אבל שהטעינה שלהם מגיע ממקור פנימי אך "חיצוני", כלומר, השלכתי.
מבחינתי התפילה מחברת אותי לאלוהות. עבורי, לאלוהים יש חמלה אינסוף, ורכות אינסוף והקשבה אמפטית, סבלנות, ולמעשה, הוא מחזיק עבורי את כל מה שלעיתים פשוט אוזל...
המרחב התפילתי מעלה מחשבות כמו
"אני איתך עד שתרדם ולעולם אני לא אעזוב אותך"
"הכל בסדר, אני כאן"
"אני יודעת שכואב לך, אבל הכל חולף..."
"אני מחזיקה אותך ולא הולכת לשום מקום, את יכולה להרפות"
ועוד משפטים שמקורן בשאלה-
מה אלוהים היה אומר לי? לתינוק?
התינוק מבחינתי הוא רק ייצוג פנימי, השלכתי
לכל החוסר האונים הקיים בנו.
לכל החלקים שאין לנו סבלנות כלפיהם.
התינוק הזה קיים בתוכינו
ברגעים של חוסר אונים אני מבקשת לעצמי את כל מה שאני זקוקה לו,
בשביל לבקש באמת מתוך הקשבה
אני מדמיינת שאני מערסלת את עצמי, כמו תינוק,
ומבקשת חמלה, רכות ואהבת אם.
מגיע לנו להיות אהובים גם כשאנחנו לא בגבוהים שלנו, לכל היצורים החיים.
ואפילו
לפעמים אני מבקשת מהסבתות שלי זכרונן לברכה, לבוא ולסייע לי. ואני באמת מרגישה את הידיים שלהן מחממות אותי.
ואפילו
לפעמים שבא לי להתכנס בתוכי
אני מדיימנת שאני בהריון עם עובר קטן בתוכי שזה בעצם אני, ואני מרגישה שתי ידיים חמות על הבטן הגדולה שלי מעניקות לי אין סוף חום ואהבה.
Comments