רגש הוא הגשר שלנו לעצמינו ולעולם. המפגש הרגשי שלנו מול עצמינו יכול להיות מפגש כואב למדיי. אנחנו חווים או נחווה כולנו פרידות, אובדן וחוויות של סופיות החיים. כאב יכול להיות בלתי נסבל כשהוא מגיע.
כאב ורגשות הם הגשר בין הגוף לנפש.
כשאנחנו בהקשבה ללב ומאפשרים ללב להתרחב לתוך חוויות קשות אנחנו מאפשרים ללב לעשות את פעולותיו באופן משוחרר, להתרחב ולהתכווץ שוב ושוב, להזרים אנרגיה וחיים לכל הגוף ולהעביר חומרים החוצה דרך מערכת הנשימה, לאפשר פעילות עיכול ועוד.
אבל היחסים שלנו עם עצמינו לפעמים מאוד לא מאפשרים קבלה של רגשות מסויימים. הלב מתכווץ ולכן הוא כואב עוד יותר.
שרירי הצלעות, איזור השכמות, העורף, הגרון, ושרירי החזה ממש יכולים להיות תפוסים וכואבים.
במחלקה שאני מטפלת בה בבית חולים
יש סוגים שונים של אנשים שמתמודדים אחרת עם המחלה שלהם, מתמודדים אחרת כאשר הם מקבלים בשורה מרה, ומקבלים תמיכה באופן שונה מבני המשפחה,
הדינמיקה אף פעם לא זהה, עם זאת יש דפוסים כללים שנעים בין היכולת להיתמך ולבקש עזרה לבין התבודדות וקושי רב להיתמך.
ואנחנו כבני אדם מערביים מאוד לא אוהדים חוסר תפקוד,
אז כאשר בן אדם מאבד חלק מהתפקודים שלו, הוא חווה תחושה קשה מנשוא שהיא הרבה מעבר להתמודדות עם מחלה כרונית או סופנית.
הנטל שאנשים חוששים ליצור עבור הסביבה שלהם מכבידה על הנפש כך שנוצר מצב שמלבד ההתמודדות הפיסית עם המחלה, יש התמודדות עם הנטל שהמטופל לוקח על עצמו.
מטופלים חוששים לחשוף את הפחד שלהם מהמוות, או חוששים לבקש מהילדים שלהם עזרה טכנית כדיי לא להעיק עליהם, ולמעשה יוצרים מצד של התבודדות וכיווץ.
הם לוקחים את הכאב שהוא גדול מעבר למה שבן אדם אחד יכול להכיל בתוכו ומצופפים ודוחסים אותו עמוק בתוכם.
הנפש לא יכולה להתמודד באופן יעיל לבד עם משבר.
במילה ריפוי יש את המילה הרפייה,
בני אדם לא יכולים להרפות אם אין לאן להרפות, הריפוי מתחיל כשיש מקום בטוח להרפות בו. בן אדם לא ילך לישון בטבע שהוא לא יודע אם האדמה רוויית עקרבים אבל יוכל להירדם בקלות כשהוא בתוך חדר שינה מוגן,
אנחנו צריכים סביבה בטוחה כדיי להרפות ולחוות ריפוי.
היכולת שלנו להרפות בתוך יחסים אינטימיים כבוגרים מאוד מושפעת מהדרך בה גדלנו. אמא מיטיבה שפעלה באופן בטוח כשהילד חווה מצוקה רגשית יכולה לסייע לאותו ילד בבגרותו לפתח יחסי אמון בריאים במערכות יחסים, ובכך מתאפשר עבורו יכולת גבוהה יותר לסמוך ולהרפות, וגם לזהות מה לא נוח לו, לבטא זאת ולשנות זאת.
יחסים בהם התגובה של האם למצוקה של בנה הם לא בטוחים, כמו למשל אמא שנכנסת למצוקה בעצמה כשהילד שלה במצוקה או אדישה כלפיי מצוקה של בנה, יכולים לאורך זמן ליצר יחסי אמון מוגבלים.
כשאותו ילד התבגר יכול להיות שיהיה לו קשה יותר להרפות את ליבו בתוך מערכת יחסים.
אך אל תרגישו מיוחדים, כולנו חווינו מידה של פגיעה באמון שלנו בתור ילדים וכולנו מושפעים מהיחסים הראשוניים האלו.
המפגש עם סופיות החיים למעשה מעמידה אותנו מול הדפוסים שלנו ומנקודת המבט שלי, הדפוסים שלנו מאוד משפיעים על ההתמודדות שלנו עם משברים.
כיצד אתם מתמודדים כשאתם במצוקה?
כמה אתם מאפשרים לעצמיכם לבקש עזרה?
כמה אתם מאפשרים לעצמיכם לכאוב?
איך ההורים שלכם התמודדו עם המצוקה שלכם?
מי הדמות שאתם מרגישים איתה הכי בנח?
למה הלב שלכן זקוק?
האם לכאוב זה חולשה?
האם יש סודות שאתם עד היום לא שיתפתם?
לסיום,
כאשר כאב רגשי לא נחווה כרגש הוא יכול לגרום לכאבים פיסים ומחלות,
הכאב לא הולך לשום מקום אם לא נותנים לו מקום,
מהראייה שלי כאב פיזי הוא כאב רגשי דחוס. כאב הוא כאב. ואין סיבה לחכות עד שהוא יגיע לגוף.
תרשו לעצמיכם לחוות כאב רגשי כמו שאתם מרגישים "שזה בסדר" לחוות כאב פיסי.
זה לא סוד שאנחנו יצור רגשי.
זו לא בושה לחוות רגשות.
לבקש עזרה מראה על חוסן נפשי ולא הפוך.
Comments